Beyond science

From my Poetry of Science speech (video above) -- Hebrew and English translation 

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מסתכלת לשמיים ונפעמת. התשוקה לתפוס משהו מהיקום הזה, במימדיו ובמורכבותו הבלתי נתפסים, ולהבין את מקומי בו, כגרגר ששט על גרגר שסובב גרגר אחר - המשיכה הזאת אחר הלא נודע - היא אחד הכוחות שמכוונים את חיי.

כנערה, נכנסתי יותר לעומק השאלות האלו, וגיליתי דבר מופלא - הברזל שזורם בדם שלי, הסידן בעצמות שלי, החמצן והפחמן שמרכיבים אותי, כל אלו נרקחו בליבות כוכבים. חלקיקי נעה היו פעם חלקיקי כוכב. ולפני כן חלקם בילו בגוף דינוזאור, וחלקם פרחו על ענף שקד, וחלקם נישאו ברוח עד שנחתו על עפעף של ילדה קטנה בתקופה האבן שהסתכלה לשמיים.

זו כנראה הייתה המחשבה השמחה ביותר שאי פעם הייתה לי.

אנחנו אבק כוכבים; אנחנו שמיים; אנחנו הזדמנות של היקום לחקור את עצמו - ולכתוב על עצמו שירה.

As long as I can remember, I’ve looked up at the sky in awe. The longing to grasp something of this universe - its unimaginable scale and complexity - and to understand my place within it, as a grain drifting on a grain that orbits another grain; this pull toward the unknown is one of the forces that guides my life.

As a teenager, I went deeper into these questions and discovered something wondrous: the iron in my blood, the calcium in my bones, the oxygen and carbon that make me up - each of them was forged in the hearts of stars. The particles that make up me were once particles of a star. And before that, some of them lived in the body of a dinosaur, some blossomed on an almond branch, and some were carried by the wind until they landed on the eyelid of a little girl in the Stone Age who was looking up at the sky.

It was probably the happiest thought I’ve ever had.

We are stardust; we are the sky; we are the universe’s chance to explore itself - and to turn that exploration into poetry.